<h1>תניא רבתי סימן כ"א</h1>
<h2>דף נד.</h2>
ומה שנהגו להסתכל בצפרני אצבעותיהן כשמברך בורא מאורי האש. מצאתי בשם רב נטרונאי גאון ז"ל, מנהג בשתי ישיבות שמסתכלים בכפות ידיהן. וכן ראינו רבותינו ז"ל שהיו עושין כך ואומרים נסתכל בידינו כדי שנהנה מן האור. כמו ששנינו אין מברכין על האור עד שיאותו לאורו. וכן הוא המנהג, תחלה מכניס אצבעותיו לתוך ידיו ומחשיך תחתיהן ואח"כ פושטן והנה אור במקום חשך ומברך שכבר הוא נאות מן האור. וראינו בפרקי דר' אליעזר שמצוה להסתכל בצפרנים לפי שהן לבנים ובהן נהנה מאור הנר בראותם. ומשום הכי פשטינן ידים להבדלה למיחזי אי איכא נהורא אי לא. וכיון דלאו בורא האש מברכין. אלא בורא מאורי האש. אי איכא נהורא מברך. [ואי לא משתמש לנהורא לא מברך]. ואי חזי בחבריה או במידי אחרינא מברך. ירושלמי [ברכות פ"ה ה"ב] רבי חזקיה בשם רבי ירמיה. העונין אמן צריכין ליתן עיניהם בכוס ועיניהם בנר.
ומי שלא הבדיל במוצאי שבת מבדיל והולך יום ראשון שני ושלישי. ומכאן ואילך לא יבדיל. ואין מברכין בורא מאורי האש אלא במוצ"ש בלבד. הואיל ותחלת ברייתו הוא.
<h2>דף קב:</h2>
מברך תחלה בורא פרי הגפן. ואח"כ בורא עצי בשמים. ואח"כ בורא מאורי האש. ואח"כ המבדיל. וסימן להם (זכריה א') ביתי י'ב'נ'ה בה. יין, בשמים, נר, הבדלה. ולמה מברכין על הבשמים, לפי שבשבת יש באדם שתי נשמות. ובמוצאי שבת ניטלת ממנו נשמה אחת ונשאר חלוש. על כן צריך להריח בבשמים ובריח טוב כדי להתחזק. וביום הכפורים ליכא נשמה יתירה. לפיכך אין מברכין על הבשמים. ובשם רבינו יצחק בר' יקר ז"ל מצאתי דטעם הרחת בשמים במוצ"ש מפני ששובת אור של גיהנם ואינו מסריח ובמוצאי שבת חוזר ושורף ומסריח. לפיכך מריח בבשמים להפיג ריח רע. אבל ביום הכפורים לא מצינו שביתת האור.
<h2>דף קה.</h2>
ואסור לו לאדם לטעום כלום קודם שיבדיל. ודוקא אם יש לו יין, אבל אם אין לו יין ולא ימצא בשום ענין. די לו בהבדלה שיבדיל בתפלה. ומסתברא כיון שאינו מוצא יין כלל יבדיל על הפת ויוצא בה ידי חובתו.
<h2>דף קה:</h2>
ואע"פ שהבדיל בתפלה צריך שיבדיל על הכוס.
<h2>דף קו.</h2>
ומי שלא הבדיל במוצאי שבת מבדיל והולך יום ראשון שני ושלישי. ומכאן ואילך לא יבדיל. ואין מברכין בורא מאורי האש אלא במוצ"ש בלבד. הואיל ותחלת ברייתו הוא.
<h2>דף קו:</h2>
מצאתי בשם רבינו שלמה ז"ל שאין מבדילין אלא על היין ולא על הפת ולא על המים. וכן מצאתי בשם רב שישנא גאון ז"ל, אין מבדילין על הפת כל עיקר. מה טעם שאינו דומה הבדלה לקידוש. מפני שקידוש אי אפשר לו שלא יסעוד. לפיכך מקדש על הפת. ואפילו לכתחלה יכול לקדש על הפת אי חביב ליה טפי מחמרא. אבל במוצאי שבת כלום הוא מצוה מן התורה לסדר שלחנו ולקבוע סעודתו בפתו (או ביין) שנוטל פת ומבדיל עליה. הילכך אין מבדילין על הפת. וכן מנהג בשתי ישיבות. אבל במוצאי שבת ליום טוב שיש קידוש והבדלה, אם אין לו יין מבדיל על הפת ושפיר דמי. אבל בשם מורי רב יוסף גאון ז"ל ורב צדוק ז"ל מצאתי דסבירי להו הבדלה נמי על הפת. וכן פסקו גם רבינו חננאל ובעל עשרת הדברות ז"ל שיכול להבדיל על הפת.
ואסור לו לאדם לטעום כלום קודם שיבדיל. ודוקא אם יש לו יין, אבל אם אין לו יין ולא ימצא בשום ענין. די לו בהבדלה שיבדיל בתפלה. ומסתברא כיון שאינו מוצא יין כלל יבדיל על הפת ויוצא בה ידי חובתו.
<h2>דף קז.</h2>
והלכתא טעם מקדש. טעם מבדיל. ומי שלא קידש בערב שבת מקדש והולך כל היום כלו.
<h2>דף קיג.</h2>
אבל ראוי לו לאדם לטרוח ולחזור אחר היין כדי להבדיל עליו. דאמר רבי יוחנן שלשה מנוחלי העולם הבא. ואלו הן. הדר בארץ ישראל. והמגדל בניו לתלמוד תורה. והמבדיל על היין במוצאי שבת. והוא ששייר מן הקידוש להבדלה. ואמר ר' צדוק כל שאינו מבדיל על היין ואינו שומע מן המבדילים במוצאי שבת אינו רואה סימן ברכה לעולם. וכל המבדיל על היין במוצאי שבת או שומע מן המבדילים. הקב"ה קורא אותו קדוש ועושהו סגולה. שנאמר (שמות י"ט) ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש. וכתיב (ויקרא י"א) והייתם קדושים כי קדוש אני.
